ההפגנות לא עוזרות כי אין סיכוי לכפות על הממשלה בחירות
"
שמים את עצמנו בנעליים שלו
לראות בחושך אופק, תקווה, אופטימיות. חשש מלבוא ולהרגיש חוסר טעם - שאני עושה משהו סתמי, חסר השפעה. צורך באפקטיביות ומסוגלות. צורך להימנע מכאב ולשמור כוחות.
שואלים ברגישות ובאמפטיה אם הבנו נכון
מיואש.ת? זקוק.ה לדעת שמה שאת.ה משקיע.ה בו כוחות הוא אפקטיבי? יש לו סיכוי? ואת לא מצליחה לראות את זה?
החזון הזה שיהיו בחירות ותהיה הנהגה מקצועית וערכית, שיהיה פה טוב יותר - נראה כל כך רחוק מהמציאות כרגע ובלתי מושג? עולה המחשבה - מה אני הקטנ.ה יכול.ה לעשות שבכלל ישנה? הפער הזה גורם לך ייאוש ופסימיות? המחשבות שחורות עד כדי כך שכבר נראה שעדיף להתנתק ולהדחיק את כל המצב?
הקשבה רגישה
בודקים מה חשוב לנו
אם מתאים לך לשמוע, זה נראה לי הכי טבעי להרגיש ככה. המצב באמת לא פשוט - כל הזמן עוד ועוד אנשים נפגעים ולא מטופלים (משפחות חטופים ונרצחים, עקורי הדרום והצפון, חיילים שניפגעים בגוף ובנפש). אישית, זה כואב לי ואני מרגישה אחריות לקום ולשנות. ומה שנותן לי תקווה זה לראות שכל שבוע יש עוד אנשים מסביבי שמרגישים אותו דבר וקמים ויוצאים מהבית, וביחד יש לנו יותר סיכוי. זה מעודד אותי כשאני רואה המון אנשים שלוקחים אחריות, יוצאים לזעוק, ועושים מאמץ לשמור על שומרי הסף ולגבות את מי שמקבל החלטות לשמור על הביטחון שלנו ועל הדמוקרטיה. זה יוצר אצלי תקווה ונותן נשימה, ונדמה לי שזו תחושה משותפת סביבי.
ובאמת כשאנחנו פועלים למען חזון אופטימי - שיהיה פה ריפוי ושיקום, אנחנו מרשים לעצמנו לחלום ולהתקדם אל החלום וזה אומר – לחיות עם חוסר וודאות. יכולות להיות הרבה נפילות בדרך עד להצלחה. ואין בטחון מלא עד שההצלחה מגיעה. אז להיות פסימיים זה כאילו יותר קל ובטוח. מרוב שאנחנו זקוקים לוודאות ויציבות אנחנו אומרים - יהיה רע וזהו. אבל האמת היא שאנחנו לא באמת יודעים מה יהיה, בעיקר לא אם אנחנו נקום - הרבה אנשים - ונעשה משהו.
איך זה בשבילך לשמוע?
ביטוי אישי מקרב
שואלים שאלה שמחברת למענה עצמי לצרכים של תקווה ואפקטיביות
אם המחאה שלנו תצליח מה היית רוצה שיקרה? אתה יכול לדמיין?
איך למשל קרה לדעתך שבוטל הביטול של עילת הסבירות? האם המחאה השפיעה? איך? על מי?
נותנים מענה של תקווה לכאב ולצורך של כל אחד מאיתנו
למה לדעתי יש סיכוי ממש טוב שהמחאה תצליח? כי מאבק נחוש ובלתי אלים הוכיח את עצמו בעולם וגם בארץ. צפו בנחי אלון על הצלחה של מחאות בעולם - מחאות משפיעות !
לגבי המחאה פה בארץ, כשאני מסתכלת על שנה שעברה אני רואה שכבר הצלחנו בכמה דברים חשובים - פעם אחת כשקמה ממשלת השינוי, ופעם אחת בליל גלנט, וכשבלמנו את הרפורמה לפני המלחמה… איך זה קרה? הרבה מאוד אנשים פעלו יחד ושינו את הרוח הציבורית. אז מה, נתייאש מראש ונרים ידיים?
מוכנה לבוא לראות? לנסות להצטרף? כשנגיע שוב למאות אלפים את תראי שנצליח שוב ואת תרגישי המון סיפוק ומשמעות!
שואלים שאלה שמחברת לצרכים של אחריות אישית ועוצמה של סולידריות
אם היית עכשיו אמא של חייל שנלחם חודשים בעזה ועכשיו קראו לו שוב לשחרר את אותם מקומות - מה היית עושה? היית קמה להילחם עבורו? ואולי כאימא כזו את מוצפת מדי ואת זקוקה לנו - שלא נמצאים בהתמודדות האישית כדי שנילחם עבורך?
למה לדעתך יהדות התפוצות תומכת במחאה? (אולי כי ישראל דמוקרטית וליברלית היא תעודת הביטוח שלהם?)
ובשביל חיבור לעולם, ומעמד בעולם, חשוב שנישאר מדינה בדירוג דמוקרטי גבוה?
אם כן, אז איך לדעתך המחאה - או העדר מחאה - משפיעים על המעמד שלנו בעולם?
נותנים מענה של תקווה לכאב ולצורך בתחושת מסוגלות ועוצמה של סולידריות
המחאה מחזקת את התפיסה שלנו בעולם כמדינה דמוקרטית, סובלנית למיעוטים, שמכבדת את החוק הבינלאומי. חברות דירוג האשראי ציינו לטובה את המחאה כגורם שממתן את הסכנה לכלכלה שלנו.
והמחאה מעלה את הסיכוי להביא לבחירות ולעתיד בטוח וטוב יותר, למשל -
- המחאה תובעת לחשוף האם ראש הממשלה חולה במחלה רצינית ומה ההשלכות של זה על התפקוד שלו והמסוגלות שלו לנהל מלחמה רב זירתית.
- מכתב האזהרה לנתניהו מועדת החקירה לפרשת הצוללות מתריע על פגיעה חמורה בביטחון המדינה ומחזק את תביעת המחאה שיפנה את מקומו.
- המחאה נאבקת בחוק הגיוס שכבר הפיל ממשלות בעבר וגם הפעם מייצר אי הסכמות בקואליציה ועלול לסייע לפירוקה. זו סוגיה בוערת כי בג"ץ הכריע שיש לגייס מיידית בני ישיבות לפי החוק הקיים ואין לתקצב חייבים לגיוס.
- בלחץ המחאה, ראשי המחנה הממלכתי כבר פרשו מהממשלה, ערערו על הלגיטימציה שלה וחשפו שיקולים זרים ופוליטיים בקבינט המלחמה, בניהול המלחמה ובמו"מ לשחרור החטופים ובכך הגבירו את השיח על היתכנות לבחירות.
- בזכות ההתנגדות, הקואליציה נכשלה בקידום חוק הרבנים.
אם רק נחזיק מעמד ונמשיך, 5 חברי קואליציה שכבר מבינים לאן נושבת הרוח ולא מרגישים בנוח עם המצב יקבלו אומץ ויעדיפו להציל את עצמם ממישפט הציבור ויוכרז מועד לבחירות.
שאלות שמעוררות חשיבה חדשה ותקווה
מעדיפ.ה להגר מפחד מההשתלטות של קיצונים, משיחיים, וחרדים
"
שמים את עצמנו בנעליים שלה
צורך בשקט, בטחון, מוגנות, שייכות, חופש, קבלה ומקום לאמת שלי ולמי שאני - לחינוך ותרבות ליברליים, תקווה לעתיד, אפשרות, אופטימיות.
שואלים ברגישות ובאמפטיה אם הבנו נכון
אם אני מבינה נכון - את.ה מרגיש.ה זרות עם התהליכים שקורים פה לכיוון דתי אורתודוקסי, שמרני, שדוגל ומנסה לקדם רעיונות כמו מדינת הלכה וארץ ישראל השלמה?
תגיד לי אם קלטתי אותך - את.ה זקוק.ה לאיזו תקווה שיהיה פה מקום גם לאנשים כמוך? לזהות שלך?
את.ה זקוק.ה ממש לבטחון שתהיי מוגנת בתור חילונית, ליברלית, דמוקרטית? אולי שמאל? שתוכלי לגדל פה את הילדים בבטחון גם פיסי וגם רגשי תרבותי?
הקשבה רגישה
מבטאים את הלב שלנו
"בשבילי הגירה אומרת ללכת מפה וזה ממלא אותי בכאב של פרידה וגעגועים ובדידות. כי חשוב לי ההמשכיות, הבית המוכר, החברים והנופים שאני אוהבת. וגם זו השפה והתרבות שלי - פה אני בתחושת מסוגלות - אני בהתמצאות ויכולה לממש את הפוטנציאל שלי. כי אני מכירה ומבינה מה קורה פה.
ברור לי שבחו"ל אני ארגיש זרה. אני אצטרך הרבה כוח להתמודד ולהסתגל. שם אני או את.ה נהיה לבד - בלי החברים, המשפחה. ובסוף היום, גם שם יש בעיות - גם אחרות וגם דומות שנצטרך להתמודד איתם. בסוף פה זה הבית. כאן השייכות שלי, לכאן אני רגיל.ה, כאן נולדתי. זה מדבר אליך?
ועוד משהו - פה אנחנו חלק מהמחנה שלנו שנלחם על המדינה שלנו ועל האמת שלנו. ואולי זה התפקיד ההיסטורי שלנו - זה הרגע שהמדינה והחברה זקוקה לעשיה ולתרומה שלנו ויכולה להיות לזה משמעות גדולה עבורינו ועבור הילדים שלנו. ובראייה שלי גם בחיים האישיים וגם לאורך ההיסטוריה משברים מהווים הזדמנות לתיקון ולריפוי (תראה את גרמניה ויפן אחרי המלחמה ועכשיו). יכולה לראות את זה? ואולי לשקול לתת לזה צ'אנס?"
ביטוי אישי מקרב
שאלות שמחברות למענה לצורך בשייכות ומקום
מה את.ה אומר.ת - כישראלי בחו"ל את.ה תצטרך את ישראל כמדינה נורמטיבית ולא מצורעת?
וגם אם אתה עכשיו נוסע לארץ אחרת - כל עוד את.ה פה יש טעם להילחם על עצם קיום ישראל ועל הצביון שלה? או לא?
יש משהו בארץ כרגע שאתה כן מתחבר אליו ומרגיש איתו בבית? מקום שלך?
יש משהו קטן שאולי אתה יכול לעשות כדי להביא קצת ממה שחשוב לך לתוך השיח - לעשות לעצמך מקום פה במדינה?
שאלות שמעוררות חשיבה חדשה ותקווה
אין הנהגה ברורה ואין כיוון למחאה. וגם אם יהיו בחירות - אז מי ייבחר במקומם? יש בכלל אלטרנטיבה?
"
שמים את עצמנו בנעליים שלה
צורך לראות אופק של מנהיגות שאפשר לבטוח בה ולסמוך עליה, בתקווה אמיתית - עתיד ברור שיהווה חלופה משמעותית לממשלה ולמצב הנוכחיים.
שואלים ברגישות ובאמפטיה אם הבנו נכון
אם הבנתי נכון, אתה מרגיש חוסר וודאות לגבי האלטרנטיבה וזה מרתיע אותך מלצאת ולקרוא לבחירות? אתה זקוק לתכנית? חשובה לך וודאות שיש לנו מנהיגים פוטנציאליים אחרים שאפשר לבטוח בהם ולסמוך שהם יובילו אותנו למקום טוב? לביטחון ויושרה וחיבורים בעם וכל מה שחשוב לנו? וזה משתק אותך שאתה לא רואה משהו כזה באופק?
הקשבה רגישה
מבטאים מה חשוב לנו ומספקים מידע רלבנטי
מצד אחד, גם אני חוששת כי אני גם רוצה שתהייה לי בהירות לגבי איך המנהיגות העתידית תראה. לצד זה, המצב הזה מוביל אותי לצורך לפעול גם בכיוונים האלה של יצירת אלטרנטיבה. בעיניי כל בעיה שמזהים אותה אפשר להתמקד בה ולפעול למענה -
למשל בבחירות המקומיות נולדו מתנועות המחאה 26 רשימות חוזה חדש שיש להם בערך 80 מנדטים במועצות מקומיות ברחבי הארץ - וזה הרבה אנשים טובים ומעולים כמוני וכמוך שהם מנהיגים חדשים בפוטנציאל! -
ודווקא בגלל שאנחנו פעילים גם כדי לייצר אלטרנטיבה, אנחנו זקוקים ממש לשותפות - עוד אנשים שישאו איתנו בעול של העשייה - כי זה פשוט משימה גדולה מדי למעט אנשים.
את.ה צודק.ת שהמחאה היא מבוזרת עם הרבה מנהיגות ומנהיגים ובשבילי זה גם הכוח שלה - יש חופש לבטא המון דברים ששמרנו כל כך הרבה שנים בבטן ולהוביל המון מאבקים - בחינוך, בבריאות הנפש, בגיוס וכולי וכולי - וזו התחלה של התארגנות לשינוי. זה נותן לי תחושה של חופש ויכולת לבחור איפה המקום המדויק לי בתוך כל זה. מדבר אלייך חינוך? תצטרפי למחאת החינוך. בריאות? לחלוקים הלבנים. וכולי. ובסוף - הרוח משותפת ואנחנו משלימים אלה את אלה ובזכות זה הכל עובד. מה שמעודד אותי זה שאני רואה הרבה יוזמות - אמנותיות, הומניטריות, פעילות במועצות - זה קורה! איך זה לך לשמוע?
ועוד משהו שנותן לי ביטחון באפקטיביות שלנו כמחאה זה לראות שיש תיאום בין המובילים הארציים. יש להם תכנית מסודרת ולו"ז. למשל הם מתכננים כל מני שלבים:
* שיבושים בדרישה להצעת חוק לפיזור הכנסת מיד בתחילת המושב.
* הצבעה על פיזור הכנסת עד שלושה שבועות לאחר חזרת הכנסת ואם לא – השבתה כללית.
ובשאלת האלטרנטיבה המנהיגותית, מה שנותן לי תקווה לעתיד זה שנבנות תשתיות אזרחיות של ארגונים ומנהיגים חדשים כמו:
· איחוד מחנה השמאל תחת יאיר גולן
· התארגנות והצלחה של המחנה הליברלי בבחירות המקומיות
· בחירת ראש לשכת עו"ד ושופטים במחוזי
· תביעות משפטיות משותפות נגד תקשורת של פייק והסתה
· הצלחות במאבקים המשפטיים נגד תביעות השתקה כפי שדווח על ידי ארגון מחזקים והעין השביעית (דוגמה אחת מיני רבות).
מה את אומרת? - לי זה לא נראה מעט… וזה רק קומץ מעוד המון עשייה. בלי שרואים המחנה הליברלי קורם עור וגידים קורם - התעוררנו!
ושוב, בשביל להצליח, אנחנו זקוקים לעוצמה של כמות אנשים גדולה. בגלל זה אני פונה אליך. איך זה לך לשמוע? תהיי מוכנה לנסות להצטרף להפגנה בשבת ולבדוק איך זה לך?
ביטוי אישי מקרב
שאלות שמחברות למענה לצורך בשייכות ומקום
כמדינה נורמטיבית ולא מצורעת?
וגם אם אתה עכשיו נוסע לארץ אחרת - כל עוד את.ה פה יש טעם להילחם על עצם קיום ישראל ועל הצביון שלה? או לא?
יש משהו בארץ כרגע שאתה כן מתחבר אליו ומרגיש איתו בבית? מקום שלך?
יש משהו קטן שאולי אתה יכול לעשות כדי להביא קצת ממה שחשוב לך לתוך השיח - לעשות לעצמך מקום פה במדינה?
שאלות שמעוררות חשיבה חדשה ותקווה
אין סיכוי לשוויון בנטל, החרדים לא יתגייסו לצבא ולא יתרמו לכלכלה
"
שמים את עצמנו בנעליים שלה
צורך בתקווה, אופטימיות, לדעת שיש עתיד בטוח, לראות אופק בטחוני, כלכלי וחברתי מול האיום הדמוגרפי של סקטור שנלחם נגד שוויון בנטל ונהנה מזכויות יתר.
שואלים ברגישות ובאמפטיה אם הבנו נכון
מה, התייאשת? כי אתה זקוק לראות איזה דרך שדברים מתחילים להסתדר ואתה לא מצליח?
הקשבה רגישה
כמוך אני מודאגת מהדמוגרפיה ומההתנהלות של המנהיגים סביב הגיוס כי גם אני זקוקה לוודאות שעצם הקיום שלנו פה מובטח. מרתיח אותי וכואב לי ההכבדה הנוספת על מי שמשרת ומי שמחזיק את הכלכלה שלנו. ועולה בי עלבון כי אני זקוקה לערבות הדדית, לאכפתיות, שיראו שזה כבר כבד מנשוא. אני זקוקה להכרה בכך שאי גיוס חרדים זה אפליה בין דם לדם - עולה בי צורך בשוויוניות - בהכרה שאני בן אדם בדיוק כמוהם, עם צרכים, וכאבים ושאיפות ורצון לחיות ורצון שידאגו גם לי. שיהיה לי גם מקום כמו לכולם במדינה הזו.
ואני מתוסכלת כי חשוב לי לא להיות לבד מתחת לאלונקה ואני גם לא מאמינה שיש לנו ברירה - זה לא אפשרי להמשיך לאורך זמן במצב הקיים. אז חשוב לי לראות ולדעת שנלקחת אחריות פה שלנו - מי שרואים את זה ומבינים את זה - ושאנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי לייצר יותר שוויון בנטל, ויותר חיילים, ושגם הקול שלנו יישמע פה בבית שלנו.
שואלים שאלה אמפתית ובודקים מוכנות לשמוע אותי
נדמה לי שגם אתה מצד אחד רוצה בזה ומצד שני אתה בייאוש. זה נכון? אז בא לי להגיד לך כמה דברים שאולי יספקו לך קרן אור קטנה בהקשר הזה. מוכן לשמוע?
מענה לצרכים בתקווה ובאפקטיביות
אני שמה לב שמאז השבת השחורה יש הבנה שאנחנו צריכים יותר חיילים. מתחילים להישמע קולות מגוונים גם מהציבור החרדי. מתחיל להופיע לחץ ציבורי חדש.
אני שמחה לראות שיש שני ארגוני מחאה חזקים - 'אמהות בחזית' ו'אחים לנשק' - שמקדישים את עצמם להוביל לשוויון בנטל. זה מעורר בי אופטימיות ותחושה שיש פוטנציאל לאפקטיביות והצלחה כי אני גם רואה שקורים דברים: בג"ץ החליט על גיוס מיידי של תלמידי הישיבות וגם המימון שלהם פסק.
'אמהות בחזית' עתרו לבית המשפט העליון לאכוף את חוק הגיוס. בתגובה היועצת המשפטית קבעה שצריך לעשות את זה ולגייס בני ישיבות.
גם המימון שלהם פסק. הסנקציות הכלכליות הן עוד משהו שמעורר בי תקווה שידחוף את המנהיגים החרדים להיכנס לתהליך של שוויון בנטל.
איך זה לך? אתה יכול לראות שזה מצב חדש שמעולם לא היינו בו ושיש פה איזושהי הזדמנות שאולי שווה לנסות לנצל אותה לפני שמרימים ידיים?
מוכן לבוא איתי פעם אחת להפגנה בשבת ולזעוק שם איתי את מה שאנחנו רואים וחשוב לנו?